כנסיית האל הכול יכול | האמירה העשרים ושמונה
כשבאתי מציון, כל הדברים ציפו לי, וכששבתי לציון, כל בני האדם קידמו את פניי בברכה. גם כשבאתי וגם כשעזבתי, דברים שהיו עוינים כלפיי מעולם לא ניסו להכשיל אותי, ולכן עבודתי התקדמה באופן חלקה. כיום, כשאני מצוי בקרב כל הברואים, כל הדברים מקדמים את פניי בשקט, מפחד עז שאעזוב אותם שוב ואפסיק לתמוך בהם. כל הדברים מצייתים להכוונתי וכולם מביטים לכיוון שאני מצביע אליו. מוצא פי הפך ברואים רבים למושלמים והטיל ייסורים על בני מרדנות רבים. לכן כל בני האדם מביטים בתשומת לב בדבריי, מקשיבים היטב לאמירות פי, ומפחדים עמוקות שהם יחמיצו את ההזדמנות הטובה הזאת. זו הסיבה שהמשכתי לדבר, כדי שעבודתי תתבצע מהר יותר, וכדי שהתנאים הנאותים יופיעו על פני האדמה בתוך זמן קצר יותר ויתקנו את מראות ההרס שעל פני האדמה. אביט ברקיע רק כשאשוב אל האנושות. כל הארצות יתמלאו בחיים בן-רגע, כבר לא יהיה אבק באוויר, ורפש כבר לא יכסה את הקרקע. עיניי יבריקו מיד ויגרמו לבני האדם בכל הארצות להרים מבטם אליי ולמצוא בי מחסה. מי מבין כל בני האדם בעולם הנוכחי, לרבות בני ביתי, באמת ימצא בי מחסה? מי מהם ימסור את לבו בתמורה למחיר שאני שילמתי? מי מהם התגורר אי-פעם בביתי? מי מהם באמת העלה את עצמו כקורבן מנחה בפניי? כשאני מציב דרישות לאדם, הוא מיד סוגר את "המחסן הקטן" שלו בפניי. כשאני מעניק דברים לאדם, הוא מיד פותח את פיו כדי לקבל את השפע בחשאי, ולעיתים קרובות לבו רועד מחשש עמוק שאני אכה אותו בחזרה. לכן פיו של האדם חצי פתוח וחצי סגור, והוא לא מסוגל ליהנות באמת מהשפע שאני מעניק. אני לא ממהר לגנות את האדם, אך הוא תמיד נאחז בידי ומבקש שאעניק לו רחמים. רק כשהאדם מתחנן בפניי, אני שוב מעניק לו מ"רחמיי," וגוער בו חריפות, כדי שהוא יתבייש מיד. משום שהוא לא מסוגל לקבל את "רחמיי" באופן ישיר, הוא גורם לאחרים להעביר אותם אליו. כשהאדם תופס את כל דבריי באופן יסודי, שיעור קומתו של האדם הולם את רצוני, ובקשותיו מניבות פירות, ואינן לחינם או ללא תועלת. אני מברך את בקשותיה הכנות של האנושות , שאינן העמדת פנים.