מולינג העיר בייג'ינג
16 באוגוסט, 2012
ב-21 ביולי, 2012, ירד בבייג'ינג הגשם הכבד ביותר מזה שישים שנה. באותו גשם זלעפות ראיתי את מעשיו של אלוהים וכיצד הוא מושיע את האדם.
באותו אחר צהריים נפגשתי עם שלוש אחיותיי. בחוץ הגשם המשיך לרדת. בשעה 4:30 אחה"צ, בעלי, שלא היה איש מאמין, חזר הביתה וסיפר לנו שיש כל כך הרבה מים בכיכר, עד שאנשים לא יכולים לנסוע דרכם. למרות זאת, בשעה 5:00 בערב, הוא יצא בחיפזון רב אל משמרת הלילה שלו. באותו הזמן דבר לא נראה לי מוזר, והמשכתי להכין ארוחת ערב כרגיל. בשעה 7:00 בערב, הדייר שלנו דפק לפתע על הדלת וקרא לי לצאת. כשיצאתי החוצה, המראה שראיתי זעזע אותי עמוקות: מי הגשמים מילאו כבר את החצר ונכנסו אל האגף המזרחי והמערבי של הבית, בעוד שמפלס המים על הקרקע המשיך לעלות. בני ואני ניסינו לחסום את שטף המים, אך ללא הועיל. מתוך ייאוש, כרעתי ברך במים, וקראתי לאלוהים: "הו, אלוהים, אני מתחננת בפניך כי תפתח מוצא בפניי". מיד באותו הרגע, טלפנו מהחברה של בעלי ושאלו אם הוא בבית, וכשעניתי לטלפון המים כבר הגיעו אל תוך האגף המרכזי של הבית. כעת הבנתי עד כמה המצב חמור, והתחלתי לדאוג לבעלי, מבלי שהיה לי כל מושג מה קרה לו. בחרדתי שוב כרעתי ברך במים כדי לקרוא לאלוהים: "הו, אלוהים! רק לנוכח מבול פתאומי זה אני חשה בעצמי את כעסך, ומבינה את מרדנותי ובוגדנותי שלי. אתה רוצה שנפנה את לבנו אליך ושנחיה בקלות תוך הסתמכות עליך, ואני עדיין נאחזת במשפחתי, בבעלי ובילדי ולא מרפה. הו, אלוהים! רק כעת אני מבינה שבין בני אדם, איש אינו יכול לתת דבר לאף אחד, ואיש אינו יכול להציל אף אחד; אני נסמכת רק עליך. בעלי יצא כבר לעבודה לפני ארבע שעות, אך הוא עדיין לא הגיע למשרד, ואינני יודעת מה קרה לו בדרך. אני מפקידה אותו ברצון בידיך, ויקרה אשר יקרה, אציית מרצון לתזמוריך וסידוריך!" המשכתי להתפלל כך שוב ושוב, וסביב השעה 9:00 בלילה, בעלי לפתע הופיע לפניי כשהוא ספוג מים. בלבי הודיתי לאלוהים ללא הפסקה על כך שהציל אותו. בשלב הזה, המים בחדר הגיעו כבר לתחילת הירך שלי, ואמרתי לבעלי: "בוא התפלל יחד עמי, החיים שלנו בידי אלוהים". בעלי הנהן בהסכמה, ויחדיו כרענו ברך במים בתפילה. בזמן שהתפללנו, שמעתי לפתע את הדייר שלנו צועק, "המים יורדים! הם יורדים!" לבי היה נרגש. בחוץ הגשם המשיך לרדת, אם כן, כיצד מפלס המים יורד? זוהי כול-יכולתו של אלוהים! כמה נפלא, כמה ראוי לאמון הוא אלוהים. הוא כל כך אוהב את האדם. אנחנו כה חסרי חשיבות ומרדניים, לכן אלוהים מרחם עלינו, נענה לקריאותינו ומציל אותנו מכיליון. אני באמת לא יודעת אילו מילים יכולות להביע את הכרת תודתי והערצתי את אלוהים.
לאחר גשם כבד זה, בעלי, חמותי ועמיתי האמינו גם הם באלוהים, ואני הודיתי לאלוהים על שהושיע אותם. דרך חוויה זו, אני באמת מבינה שאלוהים מחולל אסונות לא כדי להשמיד את האנושות, אלא כדי להשפיע על ישועתה. מצד אחד, הוא שולח קריאת השקמה לכולנו, הילדים העיוורים והמרדנים שמאמינים בו, אלא שלא בלב שלם ותוך כדי שאנו מרמים אותו ובוגדים בו. מצד שני, האסונות בעיקר נועדו כדי להציל את הנשמות המסכנות שהיו תחילה שלו, אך עדיין חיות בתחומו של השטן. שיטת הצלה זו מבטאת רבות את טיפולו הקפדני של אלוהים. כדבריו של אלוהים: "לא רק שאני יורד כיום אל האומה של התנין הגדול האדום כאש, אלא אני גם מפנה את פניי לתבל כולו, כך הרקיע כולו מזדעזע. האם יש אפילו מקום אחד שאני לא שופט? האם יש אפילו מקום אחד שאני לא מטיל עליו פורענות? בכל אשר אפנה, אני מפזר זרעי אסון מכל הסוגים. זו אחת מהדרכים שבהן אני עובד, ואין ספק שהיא פעולת הושעת האדם, ומה שאני מעניק לו הוא עדיין סוג של אהבה. אני רוצה לגרום ליותר בני אדם להכיר אותי ולהיות מסוגלים לראות אותי, וכך לירוא את אלוהים, שהוא אמיתי כיום, על אף שהם לא ראו אותו במשך כל כך הרבה שנים" ('האמירה העשירית' ב'הדבר מופיע בבשר'). אינני יכולה שלא להלל שוב את אלוהים: "הו, אלוהים, אהבתך כה אמיתית, שכן ראיתי שמטרת כל מעשיך היא להצילנו. כעת אני מעריכה את כול-יכולתך וחוכמתך, ורואה את אהבתך, ישועתך, ומעל הכול את כוונותיך הנלהבות. אינני יכולה להישאר עוד אדישה וכפוית טובה. אני רק מייחלת להשקיע את כל כולי כדי להפיץ את בשורת מלכותך, להחזיר עוד נפשות אבודות למשפחתך, וכך באמת להקדיש לך את לבי בתמורה לאהבתך העצומה!"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה