ציווי אלוהים על אדם

(בראשית ב' 15-17) ויקח יהוה אלהים את־האדם, וינִחהו בגן־עדן לעבדה ולשמרה. ויצו יהוה אלהים על־האדם לאמר: מכל עץ־הגן אכל תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות.

האם הבנתם דבר מה מהפסוקים האלה? כיצד הקטע הזה מכתבי הקודש גורם לכם להרגיש? מדוע בחרתי ב"ציווי אלוהים על אדם" מכתבי הקודש? האם יש לכל אחד מכם תמונה של אלוהים ואדם בדעתכם? אתם יכולים לנסות לדמיין: אם הייתם אתם בני האדם בהתרחשות, איך היה נראה האל שבלבכם? איזה רגש מעוררת בכם התמונה הזו? זו תמונה מרגשת ומלבבת. על אף שהיא כוללת רק את אלוהים ואת האדם, האינטימיות ביניהם כל כך מעוררת קנאה: אהבתו השופעת של אלוהים מוענקת בחופשיות לאדם, מקיפה את האדם; האדם הנאיבי והתמים, החופשי וחסר הדאגה, חי באושר תחת עינו של אלוהים; אלוהים דואג לאדם, והאדם חי תחת הגנתו וברכתו של אלוהים; כל דבר שהאדם עושה ואומר קשור לאלוהים הדוקות ובלתי נפרד ממנו.

אפשר לומר שזהו הציווי הראשון שאלוהים נתן לאדם מאז בריאתו. מה טומן בחובו הציווי הזה? הוא טומן בחובו את רצון האל, אך גם את דאגותיו לאנושות. זהו הציווי הראשון של אלוהים וזו גם הפעם הראשונה שאלוהים דואג לאדם. כלומר, לאלוהים הייתה אחריות לאדם מהרגע שהוא ברא אותו. מהי האחריות הזו? עליו להגן על האדם, להשגיח עליו. הוא מקווה שהאדם יוכל לסמוך על דבריו ולהישמע להם. זו גם ציפייתו הראשונה של אלוהים מהאדם. מתוך הציפייה הזו אלוהים אומר את הדבר הבא: "מכל עץ־הגן אכל תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות." המילים הפשוטות האלה מייצגות את רצון האל. הן גם מגלות שלבו של אלוהים כבר החל לדאוג לאדם. מתוך כל הדברים, רק אדם נברא בצלם אלוהים; אדם היה היצור החי היחיד שאלוהים נפח בו נשמת חיים; הוא יכל ללכת עם אלוהים, לשוחח עם אלוהים. זו הסיבה שאלוהים נתן לו ציווי כזה. אלוהים הבהיר היטב בציווי הזה מה מותר לאדם לעשות וכן מה אסור לו לעשות.

במילים הספורות והפשוטות האלה, אנחנו רואים את לבו של אלוהים. אך איזה מין לב אנחנו רואים? האם יש אהבה בלבו של אלוהים? האם יש בו דאגה כלשהי? בני האדם יכולים לא רק להעריך את אהבתו ודאגתו של אלוהים בפסוקים האלה, אלא גם להרגיש אותן באמת. הלא כן? כעת, לאחר שאמרתי את הדברים האלה, האם אתם עדיין חושבים שאלה רק מילים ספורות ופשוטות? לא כל כך פשוטות, נכון? האם יכולתם להבין זאת לפני כן? אילו אלוהים היה אומר לכם אישית את המילים הספורות הללו, איך הייתם מרגישים בתוך תוככם? אם אתם לא בני אדם אנושיים, אם לבכם קר כקרח, הרי שלא הייתם מרגישים דבר, לא הייתם מעריכים את אהבתו של אלוהים ולא הייתם מנסים להבין ללבו. אך אם אתם בני אדם בעלי מצפון, בעלי אנושיות, הייתם מרגישים אחרת. הייתם מרגישים חמימות, הייתם מרגישים שדואגים לכם ואוהבים אתכם, הייתם מרגישים אושר. הלא כן? כשתרגישו את הדברים האלה, איך תנהגו כלפי אלוהים? האם תרגישו שאתם קשורים לאלוהים? האם תאהבו ותכבדו את אלוהים מעומק לבכם? האם לבכם יתקרב אל אלוהים? אתם יכולים לראות מכך עד כמה חשובה לאדם אהבתו של אלוהים. אולם עוד יותר חשוב שהאדם יעריך ויתפוס את האהבה של אלוהים. למעשה, אלוהים אומר הרבה דברים דומים במהלך השלב הזה בעבודתו, הלא כן? אך האם בני ימינו מעריכים את לבו של אלוהים? האם אתם יכולים לתפוס את רצון האל שדיברתי עליו זה עתה? אתם לא מסוגלים אפילו להבחין ברצון האל כשהוא כה מוצק, מוחשי ומציאותי. זו הסיבה שאני אומר שאתם לא מכירים ומבינים את אלוהים באמת. האין זה נכון? זה כל מה שנתקשר בחלק זה.

מתוך 'המשך של הדבר מופיע בבשר'