במהלך הימים הבאים, על אף שג'ינגרו לא נפלה לפיתוי השטן, ולמרות שידעה שלעולם לא תוכל להיות עם וונג וואי, הפגישה איתו באותו ערב והווידוי הכן שלו חזרו והופיעו במוחה שוב ושוב, כמו סצינה מסרט…
כאשר וונג וואי התקשר אליה שוב, לבה של ג'ינגרו רעד מעט, והיא אמרה לעצמה: "אנחנו לא יכולים להיות ביחד, אבל עדיין אנחנו יכולים להיות ידידים. כל עוד אשמור על עצמי ולא אעשה דבר שיוליך אותי רחוק מדי, זה יהיה בסדר." ואז היא ענתה לוונג וואי ושוחחה איתו. ככל שחלף הזמן, ג'ינגרו חשבה לעתים קרובות אם וונג וואי יתקשר אליה או לא, עד לנקודה שבה לבה החל לצפות לשיחה איתו. בכל פעם שהוא התקשר, ג'ינגרו היתה מרגיעה את עצמה לפני שענתה לטלפון באופן טבעי מאד… ככל שהדברים התקדמו, השיחות בין וונג וואי לבין ג'ינגרו נעשו תכופות יותר. אך לאחר כל שיחה, ג'ינגרו היתה מרגישה אי נוחות וכאב, והיא הבינה שמעשיה אינם עולים בקנה אחד עם רצונו של אלוהים, וכי תחושות הכאב ואי-הנוחות נבעו בדיוק מכך שאלוהים מזכיר לה ומגנה אותה. היא עמדה מיד בפני האל והתפללה: "הו אלוהים! אני יודעת שאסור לי לשמור על קשר עם וונג וואי, אך אינני יכולה לשלוט בלבי. אינני יכולה שלא לספק את עצמי ולגלוש לעבר חטא. הו אלוהים! אינני רוצה שמעשיי בעניין זה יכעיסו אותך. הו אלוהים! אנא, הצל אותי!
