הפגת חששות תמידיים

נולדתי בארה"ב ב-1994, ואמי ואבי היו שניהם סינים. אמי היתה אשת קריירה מצליחה טיפוסית וכן עצמאית וכשרונית מאוד. אהבתי את אמי מאוד. כשהתחלתי את כיתה ב', הוריי החזירו אותי לסין כדי שאוכל ללמוד סינית, ובאותו זמן גם התחלתי ללמוד על ישוע אדוננו. אני זוכר שזה היה מתישהו ב-2004, כשיצאתי מהכיתה והלכתי הביתה וגיליתי שהיתה לנו אורחת. אמי הציגה אותה ככומרה שהגיעה מאמריקה. שמחתי מאוד, משום שידעתי שאמי כבר האמינה בישוע אדוננו במשך זמן מה. באותו יום, הכומרה האמריקאית הזו סיפרה לי כמה סיפורים על ישוע אדוננו. זמן קצר לאחר מכן, הובלתי לחדר האמבטיה, ומבלי אף לחכות לתשובתי, הכומרה הטביעה את ראשי באמבט בתנועה מהירה. תוך רגע נמשכתי שוב מחוץ למים בידי הכומרה. רק שמעתי את אמי ואת הכומרה אומרות לי בו זמנית: "ברוך הבא לחיקו של ישוע אדוננו. כולנו הכבשים האובדות." ופשוט כך, הפכתי למאמין באדוננו באופן שלא יכולתי להעלות על דעתי. לאחר מכן, הלכתי לכנסייה כל שבוע כדי להשתתף בתפילות, לשמוע את הכומרה מספרת סיפורים מספרי הקודש ולקרוא את כתבי הקודש. שמחתי תמיד והייתי בטוח מאוד בלבי בתחושה שישוע אדוננו הוא באמת טוב.

איך היא התגברה על הפיתוי לנהל רומן (חלק 2)

במהלך הימים הבאים, על אף שג'ינגרו לא נפלה לפיתוי השטן, ולמרות שידעה שלעולם לא תוכל להיות עם וונג וואי, הפגישה איתו באותו ערב והווידוי הכן שלו חזרו והופיעו במוחה שוב ושוב, כמו סצינה מסרט…

כאשר וונג וואי התקשר אליה שוב, לבה של ג'ינגרו רעד מעט, והיא אמרה לעצמה: "אנחנו לא יכולים להיות ביחד, אבל עדיין אנחנו יכולים להיות ידידים. כל עוד אשמור על עצמי ולא אעשה דבר שיוליך אותי רחוק מדי, זה יהיה בסדר." ואז היא ענתה לוונג וואי ושוחחה איתו. ככל שחלף הזמן, ג'ינגרו חשבה לעתים קרובות אם וונג וואי יתקשר אליה או לא, עד לנקודה שבה לבה החל לצפות לשיחה איתו. בכל פעם שהוא התקשר, ג'ינגרו היתה מרגיעה את עצמה לפני שענתה לטלפון באופן טבעי מאד… ככל שהדברים התקדמו, השיחות בין וונג וואי לבין ג'ינגרו נעשו תכופות יותר. אך לאחר כל שיחה, ג'ינגרו היתה מרגישה אי נוחות וכאב, והיא הבינה שמעשיה אינם עולים בקנה אחד עם רצונו של אלוהים, וכי תחושות הכאב ואי-הנוחות נבעו בדיוק מכך שאלוהים מזכיר לה ומגנה אותה. היא עמדה מיד בפני האל והתפללה: "הו אלוהים! אני יודעת שאסור לי לשמור על קשר עם וונג וואי, אך אינני יכולה לשלוט בלבי. אינני יכולה שלא לספק את עצמי ולגלוש לעבר חטא. הו אלוהים! אינני רוצה שמעשיי בעניין זה יכעיסו אותך. הו אלוהים! אנא, הצל אותי!

איך היא התגברה על הפיתוי לנהל רומן (חלק 1)

ערב אחד ג'ינגרו ניקתה את ביתה.

"רינג, רינג," צלצל הטלפון. היא ענתה, וקול זר אך מוכר נשמע: "הלו! זה וונג וואי. את בבית!"

"וונג וואי?" ג'ינגרו היתה מופתעת במקצת: מדוע הוא מתקשר אליה לאחר שנים כה רבות?

"כן.. אני בבית. מה קורה?" שאלה ג'ינגרו בהפתעה.

"מזמן לא התראינו. אני רוצה לקחת אותך לסיבוב. אני בדרך אלייך ואגיע בקרוב. חכי לי בחוץ!" אמר וונג וואי.

ג'ינגרו ניתקה ולבה החל לפעום במהירות. מחשבותיה חזרו מיד לאותם ימים בבית הספר…

דברי האל מנחים אותי ללמוד איך לחנך את ילדיי (I)

יש לי שני בנים בהפרש גילאים של שנה אחת. כדי לגדל אותם להיות אנשים מחונכים, מנומסים וטובים שיהיו מסוגלים לבסס את עצמם בחברה ולהצליח, שוחחתי עם בעלי בנושא מציאת גן ילדים טוב עבורם כשהיו בני שנתיים. אחרי מספר ביקורים, שאלות והשוואות, בחרנו בגן דובר אנגלית משום שהם שמו דגש על כישוריהם ויכולותיהם של הילדים, מה שתאם להשקפתי בנוגע לחינוך ילדים. למרות ששכר הלימוד היה מעט גבוה, כל עוד הילדים יכלו להתפתח באופן טוב יותר ולקבל חינוך טוב יותר, היה שווה להוציא על כך מעט יותר כסף.

מהו טבעה של אהבת האל?

בכל פעם שאני רואה את הפסקה הבאה מדברי אלוהים,"אם תמיד הייתם נאמנים אליי ותמיד אהבתם אותי, אך תסבלו ייסורים של חולי, את אילוצי החיים ואת נטישתם של חבריכם וקרובי משפחתכם, או אם תחוו כל אסון אחר בחיים, האם נאמנותכם ואהבתכם כלפיי יישארו בעינן?" ('בעיה חמורה מאוד: בגידה (2)' ב'הדבר מופיע בבשר') אני מרגישה עצובה במיוחד – תחושה של אומללות מזדחלת בתוכי ולבי מביע את התמרמרותו האילמת: אלי היקר, איך אתה יכול להרשות לאלה שנאמנים לך ואוהבים אותך לסבול כך? כתוצאה מכך, התקשיתי להבין את כוונתו של האיש המשמש את רוח הקודש שאמר, "דרישתו האחרונה של אלוהים מן האדם היא אוהבת וכנה".

חשיבות התיאום בשירות

לאחר החזרת הנהלת הכנסייה להרכב המקורי שלה, נוצרה שותפות בכל רמה של מנהיגים בבית האל. באותו זמן חשבתי שזה היה הסדר טוב. הייתי ברמה נמוכה והייתה לי עבודה רבה; הייתי זקוקה לשותף שיעזור לי להשלים את כל סוגי העבודה באזור שלי.

לכן, אני והאחות שהפכה להיות שותפתי התחלנו לבצע יחד את עבודת הכהונה בכנסייה. עם זאת, בהדרגה ראיתי שהיא אינה מבצעת כל מיני דברים על פי רצוני, ובלבי התעוררה התנגדות: על אף שאני עסוקה יותר כשאני עובדת לבד, זה בסדר, ומציאת שותפה מהווה מבחינתי מטרד. אם אני נותנת לה עבודה ועבודתה אינה איכותית, אני מעדיפה לעשות אותה בעצמי. אם לא אתן לה לעשות את העבודה, ובכן, היא שותפתי. … לכן יותר ויותר התנגדות הצטברה בלבי, עד שפעם אחת כבר לא יכולתי להתאפק והתעצבנתי עליה: "איך את יכולה להיות כל כך טיפשה? היית מנהיגה במשך שנים כה רבות, איך ייתכן שאת עדיין לא עושה עבודה טובה? למה אינך מבינה או מגיבה אף פעם? …" לאחר מכן הרגשתי נורא, הרגשתי ממש אשמה. חשבתי לעצמי: האם מצבי אינו נכון? אם כן, נעמדתי מול אלוהים בחיפושי וראיתי את דברי אלוהים כדלקמן: "כיום, הדרישה מכם לעבוד יחדיו בהרמוניה דומה לדרישתו של יהוה מבני ישראל שישרתו אותו. אחרת, פשוט הפסיקו את שירותכם. מפני שאתם בני האדם שמשרתים את אלוהים ישירות, לכל הפחות, עליכם להיות מסוגלים לגלות נאמנות וציות בשירותכם, ועליכם להיות מסוגלים ללמוד את הלקחים באופן מעשי. …אתם אפילו לא לומדים או נוכחים בלקח מעשי כזה, ואתם עדיין מדברים על שירות לאלוהים! …אם אתם, שמתאמים את העבודה בכנסיות, לא תלמדו זה מזה, ותקשרו כדי לפצות על הקשיים של כל אחד מכם, מהיכן תוכלו ללמוד לקחים? כשאתם נתקלים בכל דבר, עליכם לשתף זה עם זה, כדי שהדבר יוכל להועיל לחייכם. "('שרתו כמו בני ישראל' ב'הדבר מופיע בבשר')

שירות שכזה הוא בזוי באמת

במהלך הימים האחרונים ארגנה הכנסייה שינוי בעבודתי. כשקיבלתי את המטלה החדשה הזו חשבתי, "עליי לנצל את ההזדמנות האחרונה הזו לזמן פגישה עם אחיי ואחיותיי, לדבר איתם בבירור על עניינים שונים ולהיפרד מהם ברוח טובה". לכן נפגשתי עם מספר דיאקונים, ובתום זמננו יחד אמרתי, "התבקשתי לעזוב כאן ולעבור לעבודה אחרת. אני מקווה שתקבלו את המנהיגה שתבוא להחליף אותי ושתעבדו איתה בלב אחד ובראש אחד." ברגע ששמעו אותי אומר את המילים האלה, כמה מהאחיות שנכחו במקום החווירו והחיוכים נעלמו מפניהן. כמה מהן אחזו בידיי, כמה מהן חיבקו אותי ואמרו בדמעות, "את לא יכולה לעזוב אותנו! את לא יכולה להשליך אותנו הצידה ולהתעלם מצרכינו! …" האחות במשפחה המארחת במיוחד סירבה לתת לי לעזוב. היא אמרה לי, "זה כל-כך טוב שאת כאן איתנו. את אדם שיכול לסבול קשיים ואת טובה בשיתוף אודות האמת. לא משנה מתי היינו זקוקים לך, תמיד היית שם לעזור לנו בסבלנות. אם תלכי, מה נעשה? …" בראותי את אי-רצונם להיפרד ממני, לבי נמלא שמחה וסיפוק. ניחמתי אותם במילים אלה: "סמכו על אלוהים. כשאוכל, אחזור לבקר אתכם…"

מי הציל את הנישואים שלה?

בדיוק מלאו לה עשרים שנה. היה לה מראה חינני, והיא הייתה יפה כמו פרח, ומחזרים רבים חיזרו אחריה. אבל היא לא התייחסה לכל זה עד שיום אחד חברה שלה הזמינה אותה לצאת איתה, והיא פגשה במקרה את לין. גובהו של לין היה כמטר ושמונים, הוא היה נאה וגבוה והתנהג באופן מכובד. דיבורו היה שנון ובעל חוש הומור, והוא היה מסוגל לגרום לה להימשך אליו ברגע. וגם לין די התעניין בה. תוך זמן קצר שניהם התחילו לצאת יחד, ולאחר מספר חודשים הם התחתנו. לא עבר זמן רב ונולד להם ילד, וזה גרם לה להרגיש מבורכת מאוד. אבל דברים טובים לא נמשכים לנצח. בדיוק כשהיא התחילה ליהנות מהכול וציפתה לעתיד יפיפה, היא גילתה שלין לא עובד ביושר. הוא היה מתבטל כל היום ולעתים קרובות אפילו מסתבך בקטטות ומהמר. עם שובו הביתה, הוא היה טופל עליה אשמות, לא משנה אם משהו באמת קרה או לא. פשוט לא היה אכפת לו ממנה או מילדם. היא לא הבינה למה לין מתנהג כך. פעמים רבות היא הייתה דוחקת בלין בעיניים דומעות לצעוד בדרך הישר, אבל לא רק שלין לא הקשיב, הוא אפילו התפרץ עליה, ופעם אחת הוא אפילו הרחיק לכת וכמעט חנק אותה למוות. היא איבדה כל תקווה לגבי לין. לא עבר זמן רב עד שנגזר על לין עונש מאסר בגין עבירה על החוק, והיא נאלצה לפרנס את עצמה ואת ילדם בן השנה וחצי. חייה היו מלאי קשיים ותקוות שבורות. רק בשנת 2003, כשלין השלים את עונש המאסר שלו ושוחרר, היא שמה קץ לנישואים הכואבים האלה.

לאחר הגירושין היא לקחה את בנה לבית הוריה. מאחר שלא הייתה לה עבודה, היא ובנה נאלצו להסתמך על סיוע מקרובי משפחה, מה שגרם לה לחוש חוסר אונים ומבוכה רבה. כש

קנאה, המחלה הרוחנית הכרונית

אחות אחת ואני התבקשנו לערוך יחד מאמרים. במהלך פגישתנו הבנתי שלא חשוב אם אני שרה, רוקדת, שומעת את דברי אלוהים או מדברת על האמת, היא טובה ממני בכל דבר. האחים והאחיות של המשפחה המארחת אהבו אותה ושוחחו איתה. זה גרם לי להרגיש מאוד לא רגועה, וחשתי כאילו מתעלמים ממני. אפילו חשבתי שכל עוד היא שם, לי אין שם מקום. בלבי התחלתי להרגיש שנמאס לי ממנה ולא הייתי מוכנה לעבוד איתה במילוי חובותינו. קיוויתי שהיא תעזוב כדי שהאחים והאחיות יאהבו אותי ויעריכו אותי.

יום אחד, הגיע אלינו מנהיגה. האחות ביקשה לעבור לבצע חובות אחרות בגלל זיכוך רגשי שעברה שהרע את מצבה. התרגשתי מאוד כששמעתי אותה אומרת זאת, וחשבתי לעצמי: תמיד קיוויתי שתעזבי. אם תלכי, מצבי ישתפר. לכן חיכיתי בקוצר רוח שהמנהיגה תעביר אותה תיכף ומיד לתפקיד אחר. אולם הדברים הובילו לתוצאה הפוכה. לא רק שהמנהיגה לא העבירה אותה לתפקיד אחר, אלא היא שוחחה איתה בסבלנות על האמת ועזרה לה לשנות את מצבה. כאשר ראיתי את זה, הייתי מאד לא רגועה וקיוויתי אפילו יותר שהאחות תעזוב. חשבתי לעצמי: מתי המצב שלי ישתפר אם היא לא תעזוב הפעם? לא, עליי לחשוב על דרך לגרום לה לעזוב מהר.

ההתנערות מעולו של השטן משחררת

לפני שהאמתי באלוהים, לא משנה מה עשיתי, לעולם לא רציתי לפגר מאחור. הייתי מוכנה לשאת בכל קושי אם פירוש הדבר היה שאוכל להתעלות על אנשים אחרים. לאחר שקיבלתי עליי את אלוהים, גישתי נותרה בעינה משום שהאמנתי בכל לבי באמירה "אם אין סבל, אין רווח", ואף ראיתי בגישתי הוכחה למוטיבציה שלי. כשאלוהים גילה לי את האמת, הבנתי לבסוף שחייתי תחת עולו של השטן, שחייתי תחת שלטונו.

לפני זמן לא רב תכננה הכנסייה לשלוח את האחות שהייתה שותפתי לשרת בעמדת מנהיגות. כששמעתי את הידיעה, לבי צנח בקרבי. שתינו שירתנו בעבר בתפקידי מנהיגות לפני ששובצנו מחדש כעורכות. כעת אחותי תשוב לעמדת מנהיגות ותשרת את אלוהים עם פוטנציאל צמיחה בלתי מוגבל, אבל אני אהיה תקועה ליד שולחן ואבצע את חובתי באלמוניות. איזה עתיד יהיה בזה? במחשבה שנייה, נזכרתי בפתגם הישן, "יש מיליון דרכים שונות להצלחה". כל עוד אמלא את חובתי כיאות, אוכל גם אני להצליח. אני צריכה רק להכפיל את מאמציי בבקשת האמת. אם אתרכז בעריכת דרשות כך שיעבירו את האמת טוב יותר, אולי יום אחד יראו המנהיגים שאני מבינה את האמת, ואז הם יקדמו אותי, ועתידי יהיה מזהיר באותה מידה. לאחר הבנה זו החלו העבים האפורים לסגת הודות לנחישותי המחודשת. השקעתי את עצמי בעבודתי, ואכלתי ושתיתי את דבר האל כשלא הייתי עסוקה, ולא העזתי להתבטל אפילו לרגע.

עקרונות חיי הותירו אותי הרוסה

הביטוי השגור: "אנשים נחמדים מגיעים אחרונים", הוא ביטוי שמוכר לי באופן יותר מדי אישי. בעלי ואני היינו תמימים במיוחד: כאשר היה מדובר בעניינים שבהם הייתה כרוכה תועלת אישית או הפסד, לא היינו מסוג האנשים העומדים על המקח ומטרידים אחרים. כשיכולנו לשמור על איפוק, שמרנו על איפוק, כשיכולנו להיות אדיבים, גם אז עשינו כמיטב יכולתנו להיות אדיבים. כתוצאה מכך, לעתים קרובות מצאנו את עצמנו מרומים ומנוצלים לרעה על ידי אחרים. זה ממש נראה שבחיים "אנשים נחמדים מגיעים אחרונים" – אם אתה טוב לב מדי, אם אתה אדיב וצנוע מדי בהתנהלותך, סביר שירמו אותך. כשמחשבות אלה בראשי, החלטתי שלא אפקיר את עצמי לניצול ולא אחיה עוד בתסכול: בעניינים עתידיים ובהתייחסותי לאחרים, נשבעתי שלא אהיה אדיבה מדי. גם לאחר שקיבלתי את עבודתו של אלוהים, עדיין החלתי עיקרון זה בהתנהגותי ובהתערותי עם אחרים.

למצוא את אלוהים הוא אושר אמיתי (חלק 1)

אבא שלי הוא רק מורה פשוט בבית הספר היסודי, ובמהלך ילדותי התגוררנו במעונות שבית הספר סיפק לצוות. חיינו חיים פשוטים וחסכניים, כמו שעשו רוב האנשים בתקופה קשה זו. הדבר שזכור לי ביותר הוא המשחקים בשטחי בית הספר עם ילדי המורים האחרים, לאחר שעות הלימודים. אחד הילדים בא ממשפחה הרבה יותר עשירה (אמו עבדה בלשכה למימון). כששיחקנו עד שכמעט החשיך, הוא היה מכין קערה של אטריות להכנה מהירה, שולף פיסת סופגנייה מטוגנת ואוכל אותן בתאווה. אנו, שאר הילדים, פשוט עמדנו בצד והבטנו בו ברעבתנות; ניחוח נהדר נישא אלינו וגרם לנו להזיל ריר. בכל פעם שזה קרה, קיבתי המתוסכלת היתה מקרקרת בקולי קולות, מה שתמיד הביך אותי. לא ידעתי מה לעשות. באותה תקופה התמרמרתי על העובדה שבאתי ממשפחה ענייה ושלאבי אין שום כישרונות – הוא אפילו לא יכול היה להרשות לעצמו חבילת אטריות להכנה מהירה… הבטחתי לעצמי שארוויח הרבה כסף ושאנהל אורח חיים שיעורר את קנאתם של אחרים.

בני אדם תמימים אינם בהכרח אנשים ישרים

אני רואה את עצמי אדם חברותי וישיר. אני מדברת אם בני אדם בצורה ישירה; כל מה שאני רוצה לומר, אני אומרת – איני אדם שהולך סחור-סחור כשאני מדברת. כשאני מתרועעת עם אנשים, אני נוטה להיות ישרה למדי. לעתים קרובות, מרמים אותי ולועגים לי על כך שאני נותנת אמון בבני אדם בקלות רבה מדי. רק לאחר שהתחלתי ללכת לכנסייה, הרגשתי שמצאתי מקום שאני יכולה לומר שהוא מקום משלי. חשבתי לעצמי: בעבר הייתי בעמדת נחיתות בגלל תמימותי. בגלל תמימות זו, הייתי פגיעה מכיוון שאחרים הוליכו אותי שולל; אך בכנסייה, אלוהים רוצה בני אדם ישרים, בני אדם שחוו לעג מהחברה, לכן אין לי סיבה לדאוג עוד לגבי היותי תמימה מדי.

הקריטריונים של אדם טוב באמת

מאז שהייתי ילדה, תמיד ייחסתי חשיבות גדולה לאופן שבו בני אדם אחרים ראו אותי ומה הייתה הערכתם כלפיי. כדי שאוכל לקבל שבחים מאחרים על כל מה שעשיתי, מעולם לא התווכחתי עם איש כשמשהו צץ, כך שלא אהרוס את הדימוי החיובי שהיה לאחרים עליי. לאחר שקיבלתי את עבודת האלוהים באחרית הימים, המשכתי בדרך זו ושימרתי בכל דרך אפשרית את הדימוי החיובי שהיה לאחיי ואחיותיי עליי. לפני כן, כשהייתי אחראית לעבודה, המנהל שלי נהג לומר לעתים קרובות שהביצועים שלי היו כמו של "אומר הן", ולא כמו של אדם שפועל לפי האמת. מעולם לא הפנמתי את דבריו. נהפוך הוא, אם לדעתם של אחרים הייתי אדם טוב, הייתי מרוצה.