הקריטריונים של אדם טוב באמת

מאז שהייתי ילדה, תמיד ייחסתי חשיבות גדולה לאופן שבו בני אדם אחרים ראו אותי ומה הייתה הערכתם כלפיי. כדי שאוכל לקבל שבחים מאחרים על כל מה שעשיתי, מעולם לא התווכחתי עם איש כשמשהו צץ, כך שלא אהרוס את הדימוי החיובי שהיה לאחרים עליי. לאחר שקיבלתי את עבודת האלוהים באחרית הימים, המשכתי בדרך זו ושימרתי בכל דרך אפשרית את הדימוי החיובי שהיה לאחיי ואחיותיי עליי. לפני כן, כשהייתי אחראית לעבודה, המנהל שלי נהג לומר לעתים קרובות שהביצועים שלי היו כמו של "אומר הן", ולא כמו של אדם שפועל לפי האמת. מעולם לא הפנמתי את דבריו. נהפוך הוא, אם לדעתם של אחרים הייתי אדם טוב, הייתי מרוצה.

יום אחד, קראתי את הפסקה הבאה במדריך העקרונות לעבודת הכנסייה: "אם באמונתך באלוהים אינך מחפש את האמת, אזי גם אם נראה שאינך מבצע עבירות, עדיין אינך אדם טוב באמת. ברור שלבני אדם שאינם מחפשים את האמת אין חוש צדק, והם אינם יכולים לאהוב את מה שאלוהים אוהב או לשנוא את מה שאלוהים שונא. הם אינם יכולים בשום פנים ואופן לעמוד לצד אלוהים, ועוד פחות מכך הם מסוגלים להיות תואמים לאלוהים. אם כן, איך ייתכן שאנשים חסרי חוש צדק ייקראו אנשים טובים? לא רק שלאלה המתוארים על ידי בני אדם רגילים כ"אומרי הן" אין חוש צדק, אלא גם אין להם מטרות בחיים. הם רק בני אדם שאינם רוצים כלל לפגוע באחר, אז מה הם שווים? אדם טוב באמת הוא מישהו שאוהב דברים חיוביים, מישהו המחפש את האמת וכמה לאור, מישהו שיכול להבדיל בין טוב לרע ושיש לו מטרות נכונות בחיים; רק בני אדם מסוג זה אלוהים אוהב" ("על אדם ללמוד כיצד לראות אנשים כדי לשרת את אלוהים" בתולדות השיתוף והסידורים של עבודת הכנסייה א'). לאחר קריאת דברים אלה, פתאום ראיתי את האור. כעת ראיתי שאדם טוב אינו מי משוחח בידידות עם בני אדם רגילים ומי שאינו מתווכח או רב איתם, או מישהו המסוגל לעשות על אחיו ואחיותיו רושם טוב ולקבל הערכה טובה מהם. אדם טוב באמת הוא אדם שאוהב דברים חיוביים ומחפש את האמת ואת הצדק, אדם שיש לו מטרות אמתיות בחיים, שיש לו חוש צדק, שיכול להבחין בין טוב לרע, לאהוב את מה שאלוהים אוהב ולשנוא את מה שאלוהים שונא; אדם שמוכן לתת מעצמו הכול למעןביצוע חובתו ושיש לו כוח הרצון והגבורה להקדיש את חייו לאמת ולצדק. לגבי מעשיי, איפה היה בהם חוש צדק? בכל פעם שאח או אחות חזרו מהפצת תורת האל ודיברו על הקושי שבדבר, לא יכולתי שלא להרגיש בדילמה והתחלתי להתלונן. הרגשתי שהפצת תורת האל לא הייתה קלה, שהיא אכן הייתה קשה מדי, ובלא יודעין הייתי בצד של בשר האדם ולא רציתי לשתף עוד. כשראיתי בכנסייה הפרעות שכללו הפצת תפיסות כלפי האל, אם הן היו רציניות, הייתי משתפת באמצעות מילים בעלות טקט כדי לפתור את הבעיה; אם הן לא היו רציניות, הייתי עוקפת את הבעיה על ידי העלמת עין, מתוך פחד שלאדם אחר תהיה דעה עליי אם לא אדבר בצורה הולמת. כשראיתי את בת זוגי עושה דברים שלא היה להם כל קשר לאמת או שלא נחשבו לקשורים אליה, רציתי להעלות את הנושא איתה, אך אז חשבתי: "האם היא תוכל לשאת זאת לו אעלה נושא זה? אין זה כדאי להעכיר את היחסים הטובים שלנו בגלל עניין פעוט כזה. פשוט אמתין לפעם הבאה ואעלה את הנושא אז". באופן זה מצאתי תירוצים לעצמי כך שאוכל להסתדר איכשהו ולהחליק את הנושא.

כעת ראיתי שפשוט התאמתי את עצמי לקריטריונים של השטן לגבי מהו אדם טוב, שהיה פשוט "אומר הן" בעיני בני אדם רגילים: אדם שלעולם אינו רוצה להעליב מישהו אחר ולא כמו האדם הטוב של שמחת אלוהים האוהב דברים חיוביים, מחפש את האמת ובעל חוש צדק. חשבתי שהתרשמויות של בני אדם אחרים ממני חשובות יותר מאשר קבלת האמת והייתי מרוצה רק מהעובדה שאחרים שיבחו אותי; איך ייתכן שהייתי אדם בעל מטרות נכונות בחיים? האם השבחים של אחרים יכלו לייצג את העובדה שקיבלתי את האמת? האם ההערכה הטובה של אחרים יכלה לייצג את העובדה שהיו לי חיים? לו האמנתי באלוהים, אך לא חיפשתי אמת או צדק ולא ביקשתי שינוי בטבעי, אלא במקום זאת התמדתי לשמור על המוניטין והכבוד שלי, איזה ערך היה לזה בתור חסידה של אלוהים? מה כבר יכולתי לקבל לו הלכתי בדרך זו עד הסוף? הייתי יצירה מושחתת לפני ולפנים. לו הייתי זוכה באמת להערכה רבה מכולם ומעמדי היה גבוה בעיניהם, האם לא הייתי הופכת לארכי-מלאך הנאבק על עמדתו של אלוהים? האם לא הייתי הופכת לאויב האמתי של אלוהים? האין סוג אדם זה הוא זה שביצע חטא שדינו מוות בעיני אלוהים? אלה שאלוהים מציל ומביא לידי שלמות הם בני האדם הטובים באמת המחפשים אמת וצדק. הם אינם אותם בני אדם בלתי הגיוניים, שאינם מסוגלים להבדיל בין טוב לרע, שההבדל בין אהבה לשנאה אינו ברור להם, ושאין להם כל חוש צדק, ועוד פחות מכך, הם אינם בני האדם הרעים שאכפת להם רק מהמוניטין שלהם ושהעוינים לאלוהים. לו הייתי מתייחסת לאופן שבו אנשים רגילים מגדירים אדם טוב כקריטריון להתנהלותי, הייתי חורצת את גורלי והופכת להיות מושא סילוקו וענישתו של אלוהים.

הו, אלוהים! אני מודה על ההכוונה והנאורות שאפשרו לי להבין במידת-מה מה נדרש כדי להיות אדם טוב, מה שאפשר לי אף לראות את הנחותיי השגויות ובורותי ולזהות את המרד וההתנגדות שלי. הו, אלוהים! מהיום ואילך, ברצוני לקבוע את המשפט "חפש את האמת ופתח חוש צדק" כקריטריון להתנהלותי, לפעול כדי להיווכח עמוק יותר באמת, לבקש שינוי בטבעי ולשאוף להיות בקרוב אדם טוב באמת שברור לו ההבדל בין אהבה לשנאה ולמי יש חוש צדק.