נולדתי במשפחה קתולית. מגיל צעיר מאוד השתתפתי במיסות בכנסייה עם סבי וסבתי. בהשפעת הסביבה ומתוך אמונתי באלוהים, למדתי לשיר מזמורים רבים ושונים מכתבי הקודש ולבצע טקסים שונים.
בשנת 2009 הגעתי ליפן ללימודים. באחד הימים פגשתי במקרה, בחדר של חבר במעונות הסטודנטים, מנהיג של קבוצת נוצרים קטנה, שהגיע כדי להפיץ את הבשורה. חשבתי: פרוטסטנטים וקתולים מאמינים באותו אלוהים. שתי הקבוצות מאמינות בישוע אדוננו. כתוצאה מכך, נעניתי להזמנתו של מנהיג הקבוצה הקטנה להצטרף אליו בכנסייה. לאחר שהאזנתי לדרשות הכמרים ושמעתי מה אחים ואחיות אומרים על כתבי הקודש, רכשתי מידה מסויימת של הבנה אודות חיי ישוע אדוננו. חוויה זו גרמה לי להרחיב את אמונתי בישוע. אך כעבור מספר חודשים הכמרים והדרשנים ביקשו מאתנו להפריש מעשר פעם בשבוע. כמו כן, בכל שבוע היינו אמורים לחלק חוברות כדי להפיץ את הבשורה. לעתים היינו עייפים עד כדי כך שהיינו מנמנמים במשך תפילת יום ראשון. כבר לא הייתה בחיינו שגרה נורמלית. באותה תקופה חלקנו עבדו וגם למדו. היה עלינו להרוויח כסף לא רק כדי לממן את הלימודים, אלא גם להוצאות יומיומיות. חיינו כבר היו די קשים, אך הם עדיין רצו שניתן להם את כספנו ואת כוחנו. היינו שרויים במתח נפשי רב ובכאב. גיליתי בהדרגה שהכמרים והדרשנים לא היו אנשים שבאמת שירתו את אלוהים. בדרך כלל, היות שהם אלה שרעו את הכנסייה, היה עליהם לעזור לנו לצמוח בחיינו הרוחניים. אך לא היה להם אכפת מחיינו. הם לא חשבו כלל על בעיותינו המעשיות, אלא רצו את הכוחות והכסף שלנו. כל מה שהם עשו נועד לתמוך בהרחבת הכנסייה שלהם ולחזק את מעמדם והשפעתם. באותה תקופה הרגשנו מרומים. כתוצאה מכך, אני וכמה מאחיי עזבנו את הכנסייה.