לאחר החזרת הנהלת הכנסייה להרכב המקורי שלה, נוצרה שותפות בכל רמה של מנהיגים בבית האל. באותו זמן חשבתי שזה היה הסדר טוב. הייתי ברמה נמוכה והייתה לי עבודה רבה; הייתי זקוקה לשותף שיעזור לי להשלים את כל סוגי העבודה באזור שלי.
לכן, אני והאחות שהפכה להיות שותפתי התחלנו לבצע יחד את עבודת הכהונה בכנסייה. עם זאת, בהדרגה ראיתי שהיא אינה מבצעת כל מיני דברים על פי רצוני, ובלבי התעוררה התנגדות: על אף שאני עסוקה יותר כשאני עובדת לבד, זה בסדר, ומציאת שותפה מהווה מבחינתי מטרד. אם אני נותנת לה עבודה ועבודתה אינה איכותית, אני מעדיפה לעשות אותה בעצמי. אם לא אתן לה לעשות את העבודה, ובכן, היא שותפתי. … לכן יותר ויותר התנגדות הצטברה בלבי, עד שפעם אחת כבר לא יכולתי להתאפק והתעצבנתי עליה: "איך את יכולה להיות כל כך טיפשה? היית מנהיגה במשך שנים כה רבות, איך ייתכן שאת עדיין לא עושה עבודה טובה? למה אינך מבינה או מגיבה אף פעם? …" לאחר מכן הרגשתי נורא, הרגשתי ממש אשמה. חשבתי לעצמי: האם מצבי אינו נכון? אם כן, נעמדתי מול אלוהים בחיפושי וראיתי את דברי אלוהים כדלקמן: "כיום, הדרישה מכם לעבוד יחדיו בהרמוניה דומה לדרישתו של יהוה מבני ישראל שישרתו אותו. אחרת, פשוט הפסיקו את שירותכם. מפני שאתם בני האדם שמשרתים את אלוהים ישירות, לכל הפחות, עליכם להיות מסוגלים לגלות נאמנות וציות בשירותכם, ועליכם להיות מסוגלים ללמוד את הלקחים באופן מעשי. …אתם אפילו לא לומדים או נוכחים בלקח מעשי כזה, ואתם עדיין מדברים על שירות לאלוהים! …אם אתם, שמתאמים את העבודה בכנסיות, לא תלמדו זה מזה, ותקשרו כדי לפצות על הקשיים של כל אחד מכם, מהיכן תוכלו ללמוד לקחים? כשאתם נתקלים בכל דבר, עליכם לשתף זה עם זה, כדי שהדבר יוכל להועיל לחייכם. "('שרתו כמו בני ישראל' ב'הדבר מופיע בבשר')
