למה ישוע אדוננו העניק לפטרוס את המפתחות למלכות השמיים

בלבול מקריאת ספרי הקודש

כשהתעוררתי בבוקר אחד, התפללתי ופתחתי את ספרי הקודש במתי 16:19, היכן שישוע אדוננו אומר לפטרוס: "ואני אתן לך את המפתחות למלכות שמיים, וכל מה שתאסור בארץ יאסר בשמיים, וכל מה שתתיר בארץ יֻתַּר בשמיים." לאחר שקראתי את הקטע מספרי הקודש, מצאתי את עצמי מבולבלת וחשבתי: "פטרוס לא עשה שום עבודה נהדרת, מה גם שהמכתבים שלו לא היו כה מפורסמים. כאשר ישוע נעצר ועמד לדין, פטרוס הכחיש אותו שלוש פעמים. למה ישוע העניק לפטרוס את המפתחות למלכות השמיים, ולא לתלמידים אחרים?" חיפשתי תשובה בכתבי הקודש, אבל לא מצאתי דבר שיפיג את הבלבול שלי. לא היה לי ברירה אלא לצאת לעבודה.

התייעצות עם עמית ומציאת תשובה

במהלך הפסקת הצהריים שלי, עדיין הרהרתי בשאלתי מאותו הבוקר: "אלוהים הוא צודק ולבטח לא ישגה, אז למה ישוע אדוננו העניק לפטרוס את המפתחות למלכות השמיים? איזו מין תעלומה טמונה בזה?" התייעצתי עם עמית לעבודה שהאמין בישוע מזה שנים רבות, כדי שאוכל להבין את הנושא.

במשל העובדים והכרם, האם אתה יודע מהי כוונתו של אלוהים?

אחד, כשישבתי אל שולחני לאחר שהתפללתי אל אלוהים, קראתי את המשל שסיפר ישוע בבשורה על פי מתי 20:1-6. כפי שנאמר, מלכות השמיים משולה לבעל אדמה המעסיק עובדים בכרם שלו. בין אם הם הגיעו לכרם עם עלות השחר, בין אם הגיעו בשעות הצוהריים ובין אם אחר הצוהריים – שכרם היה זהה. כששמעו על כך העובדים שהגיעו עם עלות השחר, הם רטנו בפני בעל האדמה אך הוא השיב: : "האין זו זכותי לעשות בכספי כרצוני? שמא עינך צרה על כך שאני טוב?' כך האחרונים יהיו ראשונים, והראשונים יהיו אחרונים" (מתי כ' 15-16). לאחר שקראתי שורות אלה מספרי הקודש, קימטתי את מצחי ולא יכולתי שלא לחשוב: "האם זה סביר לטעון שאלה שמנהיגים את אמונתם באלוהים מזה זמן רב, שזונחים יותר ושמשקיעים יותר מעצמם למען האל, שעומלים ושעובדים במשך שנים רבות יותר – צריכים לזכות בגמול רב יותר מאשר אלה שבאים אחריהם? עם זאת, בכתבי הקודש כתוב שהשכר זהה עבור אלה שמגיעים מוקדם ומאוחר. האין אלוהים מגלה העדפה מכוונת כלפי אלה שבאים מאוחר?" חשתי כאילו איני מבין את המילים; לא הבנתי מה היתה כוונתו של אלוהים כשאמר דברים אלה.

תעלומת "תחייתו של אדם מת"

אחים ואחיות, שלום עליכם! תודה לאל על סידוריו שאפשרו לנו לשתף כאן את אמיתות כתבי הקודש. מי ייתן והאל ינחה אותנו. היום, אני רוצה לדבר עם כולם על נושא "תחייתו של אדם מת".

כפי שיודעים אנשים המאמינים באלוהים, "תחייתו של אדם" מתייחסת לתקופה שבה ישוע יחזור. זהו גם דבר שאנו כמשיחיים מצפים לראותו. עכשיו, איך בדיוק יכול "אדם מת" לקום לתחייה? אנשים רבים חושבים על פרק ל"ז, פסוקים 5-6 בספר יחזקאל: "כ֤ה אמר֙ אדנ֣י יהו֔ה לעצמ֖ות הא֑לה הנ֨ה אנ֜י מב֥יא בכ֛ם ר֖וח וחייתם. ונתתי֩ עליכ֨ם גד֜ים והעלת֧י עליכ֣ם בש֗ר וקרמת֤י עליכם֙ ע֔ור ונתת֥י בכ֛ם ר֖וח וחיית֑ם וידעת֖ם כיאנ֥י יהוה." ובבשורה על פי יוחנן, פרק ו', פסוק 39, ישוע אומר: "וזה רצון שולחי: שמתוך כל מה שהוא נתן לי, לא אאבד דבר, אלא שאקים זאת שוב ביום באחרון." בפרק ט"ו, פסוקים 52-53 בקורינתיים א', כתוב: "בן רגע, כהרף עין, בתקיעת השופר האחרונה, משום שהשופר ישמיע קול, והמתים יקומו ללא השחתה, ואנחנו נשתנה.

מהו טבעה של אהבת האל?

בכל פעם שאני רואה את הפסקה הבאה מדברי אלוהים,"אם תמיד הייתם נאמנים אליי ותמיד אהבתם אותי, אך תסבלו ייסורים של חולי, את אילוצי החיים ואת נטישתם של חבריכם וקרובי משפחתכם, או אם תחוו כל אסון אחר בחיים, האם נאמנותכם ואהבתכם כלפיי יישארו בעינן?" ('בעיה חמורה מאוד: בגידה (2)' ב'הדבר מופיע בבשר') אני מרגישה עצובה במיוחד – תחושה של אומללות מזדחלת בתוכי ולבי מביע את התמרמרותו האילמת: אלי היקר, איך אתה יכול להרשות לאלה שנאמנים לך ואוהבים אותך לסבול כך? כתוצאה מכך, התקשיתי להבין את כוונתו של האיש המשמש את רוח הקודש שאמר, "דרישתו האחרונה של אלוהים מן האדם היא אוהבת וכנה".

חשיבות התיאום בשירות

לאחר החזרת הנהלת הכנסייה להרכב המקורי שלה, נוצרה שותפות בכל רמה של מנהיגים בבית האל. באותו זמן חשבתי שזה היה הסדר טוב. הייתי ברמה נמוכה והייתה לי עבודה רבה; הייתי זקוקה לשותף שיעזור לי להשלים את כל סוגי העבודה באזור שלי.

לכן, אני והאחות שהפכה להיות שותפתי התחלנו לבצע יחד את עבודת הכהונה בכנסייה. עם זאת, בהדרגה ראיתי שהיא אינה מבצעת כל מיני דברים על פי רצוני, ובלבי התעוררה התנגדות: על אף שאני עסוקה יותר כשאני עובדת לבד, זה בסדר, ומציאת שותפה מהווה מבחינתי מטרד. אם אני נותנת לה עבודה ועבודתה אינה איכותית, אני מעדיפה לעשות אותה בעצמי. אם לא אתן לה לעשות את העבודה, ובכן, היא שותפתי. … לכן יותר ויותר התנגדות הצטברה בלבי, עד שפעם אחת כבר לא יכולתי להתאפק והתעצבנתי עליה: "איך את יכולה להיות כל כך טיפשה? היית מנהיגה במשך שנים כה רבות, איך ייתכן שאת עדיין לא עושה עבודה טובה? למה אינך מבינה או מגיבה אף פעם? …" לאחר מכן הרגשתי נורא, הרגשתי ממש אשמה. חשבתי לעצמי: האם מצבי אינו נכון? אם כן, נעמדתי מול אלוהים בחיפושי וראיתי את דברי אלוהים כדלקמן: "כיום, הדרישה מכם לעבוד יחדיו בהרמוניה דומה לדרישתו של יהוה מבני ישראל שישרתו אותו. אחרת, פשוט הפסיקו את שירותכם. מפני שאתם בני האדם שמשרתים את אלוהים ישירות, לכל הפחות, עליכם להיות מסוגלים לגלות נאמנות וציות בשירותכם, ועליכם להיות מסוגלים ללמוד את הלקחים באופן מעשי. …אתם אפילו לא לומדים או נוכחים בלקח מעשי כזה, ואתם עדיין מדברים על שירות לאלוהים! …אם אתם, שמתאמים את העבודה בכנסיות, לא תלמדו זה מזה, ותקשרו כדי לפצות על הקשיים של כל אחד מכם, מהיכן תוכלו ללמוד לקחים? כשאתם נתקלים בכל דבר, עליכם לשתף זה עם זה, כדי שהדבר יוכל להועיל לחייכם. "('שרתו כמו בני ישראל' ב'הדבר מופיע בבשר')

שירות שכזה הוא בזוי באמת

במהלך הימים האחרונים ארגנה הכנסייה שינוי בעבודתי. כשקיבלתי את המטלה החדשה הזו חשבתי, "עליי לנצל את ההזדמנות האחרונה הזו לזמן פגישה עם אחיי ואחיותיי, לדבר איתם בבירור על עניינים שונים ולהיפרד מהם ברוח טובה". לכן נפגשתי עם מספר דיאקונים, ובתום זמננו יחד אמרתי, "התבקשתי לעזוב כאן ולעבור לעבודה אחרת. אני מקווה שתקבלו את המנהיגה שתבוא להחליף אותי ושתעבדו איתה בלב אחד ובראש אחד." ברגע ששמעו אותי אומר את המילים האלה, כמה מהאחיות שנכחו במקום החווירו והחיוכים נעלמו מפניהן. כמה מהן אחזו בידיי, כמה מהן חיבקו אותי ואמרו בדמעות, "את לא יכולה לעזוב אותנו! את לא יכולה להשליך אותנו הצידה ולהתעלם מצרכינו! …" האחות במשפחה המארחת במיוחד סירבה לתת לי לעזוב. היא אמרה לי, "זה כל-כך טוב שאת כאן איתנו. את אדם שיכול לסבול קשיים ואת טובה בשיתוף אודות האמת. לא משנה מתי היינו זקוקים לך, תמיד היית שם לעזור לנו בסבלנות. אם תלכי, מה נעשה? …" בראותי את אי-רצונם להיפרד ממני, לבי נמלא שמחה וסיפוק. ניחמתי אותם במילים אלה: "סמכו על אלוהים. כשאוכל, אחזור לבקר אתכם…"

מי הציל את הנישואים שלה?

בדיוק מלאו לה עשרים שנה. היה לה מראה חינני, והיא הייתה יפה כמו פרח, ומחזרים רבים חיזרו אחריה. אבל היא לא התייחסה לכל זה עד שיום אחד חברה שלה הזמינה אותה לצאת איתה, והיא פגשה במקרה את לין. גובהו של לין היה כמטר ושמונים, הוא היה נאה וגבוה והתנהג באופן מכובד. דיבורו היה שנון ובעל חוש הומור, והוא היה מסוגל לגרום לה להימשך אליו ברגע. וגם לין די התעניין בה. תוך זמן קצר שניהם התחילו לצאת יחד, ולאחר מספר חודשים הם התחתנו. לא עבר זמן רב ונולד להם ילד, וזה גרם לה להרגיש מבורכת מאוד. אבל דברים טובים לא נמשכים לנצח. בדיוק כשהיא התחילה ליהנות מהכול וציפתה לעתיד יפיפה, היא גילתה שלין לא עובד ביושר. הוא היה מתבטל כל היום ולעתים קרובות אפילו מסתבך בקטטות ומהמר. עם שובו הביתה, הוא היה טופל עליה אשמות, לא משנה אם משהו באמת קרה או לא. פשוט לא היה אכפת לו ממנה או מילדם. היא לא הבינה למה לין מתנהג כך. פעמים רבות היא הייתה דוחקת בלין בעיניים דומעות לצעוד בדרך הישר, אבל לא רק שלין לא הקשיב, הוא אפילו התפרץ עליה, ופעם אחת הוא אפילו הרחיק לכת וכמעט חנק אותה למוות. היא איבדה כל תקווה לגבי לין. לא עבר זמן רב עד שנגזר על לין עונש מאסר בגין עבירה על החוק, והיא נאלצה לפרנס את עצמה ואת ילדם בן השנה וחצי. חייה היו מלאי קשיים ותקוות שבורות. רק בשנת 2003, כשלין השלים את עונש המאסר שלו ושוחרר, היא שמה קץ לנישואים הכואבים האלה.

לאחר הגירושין היא לקחה את בנה לבית הוריה. מאחר שלא הייתה לה עבודה, היא ובנה נאלצו להסתמך על סיוע מקרובי משפחה, מה שגרם לה לחוש חוסר אונים ומבוכה רבה. כש