קנאה, המחלה הרוחנית הכרונית

אחות אחת ואני התבקשנו לערוך יחד מאמרים. במהלך פגישתנו הבנתי שלא חשוב אם אני שרה, רוקדת, שומעת את דברי אלוהים או מדברת על האמת, היא טובה ממני בכל דבר. האחים והאחיות של המשפחה המארחת אהבו אותה ושוחחו איתה. זה גרם לי להרגיש מאוד לא רגועה, וחשתי כאילו מתעלמים ממני. אפילו חשבתי שכל עוד היא שם, לי אין שם מקום. בלבי התחלתי להרגיש שנמאס לי ממנה ולא הייתי מוכנה לעבוד איתה במילוי חובותינו. קיוויתי שהיא תעזוב כדי שהאחים והאחיות יאהבו אותי ויעריכו אותי.

יום אחד, הגיע אלינו מנהיגה. האחות ביקשה לעבור לבצע חובות אחרות בגלל זיכוך רגשי שעברה שהרע את מצבה. התרגשתי מאוד כששמעתי אותה אומרת זאת, וחשבתי לעצמי: תמיד קיוויתי שתעזבי. אם תלכי, מצבי ישתפר. לכן חיכיתי בקוצר רוח שהמנהיגה תעביר אותה תיכף ומיד לתפקיד אחר. אולם הדברים הובילו לתוצאה הפוכה. לא רק שהמנהיגה לא העבירה אותה לתפקיד אחר, אלא היא שוחחה איתה בסבלנות על האמת ועזרה לה לשנות את מצבה. כאשר ראיתי את זה, הייתי מאד לא רגועה וקיוויתי אפילו יותר שהאחות תעזוב. חשבתי לעצמי: מתי המצב שלי ישתפר אם היא לא תעזוב הפעם? לא, עליי לחשוב על דרך לגרום לה לעזוב מהר.

להיות אדם ישר זה באמת דבר נהדר!

אחד בשנת 2004, חברה אמרה לי: "כל יום את קמה מוקדם ואת עסוקה כל היום בחיתוך בדים. את מתישה את עצמך, אבל את עדיין לא מרוויחה כסף. החברה של ימינו מסתמכת על הלשון בשביל להרוויח כסף, כמו שאומר הפתגם המוכר: 'טובה לשון חלקלקה מזרועות ורגליים חזקות'. את יודעת שאני עכשיו מתעסקת במכירות ישירות – מוכרת מוצרי קוסמטיקה. לא רק שזה עושה אותי יפה, אני גם לא צריכה להתאמץ יותר מדי בכל יום. אני רק צריכה להגיד כמה מילים ללקוחות שלי ולמכור את המוצרים שלי בשביל להרוויח הרבה כסף. למה שלא תעזבי את העבודה ותצטרפי אליי למכור מוצרי קוסמטיקה?" הסתכלתי על חברתי – היא באמת נראתה יפה יותר מבעבר, ואז חשבתי שאני עובדת כתופרת מעל 10 שנים, לא באמת הרווחתי מזה כסף, ואני לא נעשית צעירה יותר.

ההתנערות מעולו של השטן משחררת

לפני שהאמתי באלוהים, לא משנה מה עשיתי, לעולם לא רציתי לפגר מאחור. הייתי מוכנה לשאת בכל קושי אם פירוש הדבר היה שאוכל להתעלות על אנשים אחרים. לאחר שקיבלתי עליי את אלוהים, גישתי נותרה בעינה משום שהאמנתי בכל לבי באמירה "אם אין סבל, אין רווח", ואף ראיתי בגישתי הוכחה למוטיבציה שלי. כשאלוהים גילה לי את האמת, הבנתי לבסוף שחייתי תחת עולו של השטן, שחייתי תחת שלטונו.

לפני זמן לא רב תכננה הכנסייה לשלוח את האחות שהייתה שותפתי לשרת בעמדת מנהיגות. כששמעתי את הידיעה, לבי צנח בקרבי. שתינו שירתנו בעבר בתפקידי מנהיגות לפני ששובצנו מחדש כעורכות. כעת אחותי תשוב לעמדת מנהיגות ותשרת את אלוהים עם פוטנציאל צמיחה בלתי מוגבל, אבל אני אהיה תקועה ליד שולחן ואבצע את חובתי באלמוניות. איזה עתיד יהיה בזה? במחשבה שנייה, נזכרתי בפתגם הישן, "יש מיליון דרכים שונות להצלחה". כל עוד אמלא את חובתי כיאות, אוכל גם אני להצליח. אני צריכה רק להכפיל את מאמציי בבקשת האמת. אם אתרכז בעריכת דרשות כך שיעבירו את האמת טוב יותר, אולי יום אחד יראו המנהיגים שאני מבינה את האמת, ואז הם יקדמו אותי, ועתידי יהיה מזהיר באותה מידה. לאחר הבנה זו החלו העבים האפורים לסגת הודות לנחישותי המחודשת. השקעתי את עצמי בעבודתי, ואכלתי ושתיתי את דבר האל כשלא הייתי עסוקה, ולא העזתי להתבטל אפילו לרגע.

עקרונות חיי הותירו אותי הרוסה

הביטוי השגור: "אנשים נחמדים מגיעים אחרונים", הוא ביטוי שמוכר לי באופן יותר מדי אישי. בעלי ואני היינו תמימים במיוחד: כאשר היה מדובר בעניינים שבהם הייתה כרוכה תועלת אישית או הפסד, לא היינו מסוג האנשים העומדים על המקח ומטרידים אחרים. כשיכולנו לשמור על איפוק, שמרנו על איפוק, כשיכולנו להיות אדיבים, גם אז עשינו כמיטב יכולתנו להיות אדיבים. כתוצאה מכך, לעתים קרובות מצאנו את עצמנו מרומים ומנוצלים לרעה על ידי אחרים. זה ממש נראה שבחיים "אנשים נחמדים מגיעים אחרונים" – אם אתה טוב לב מדי, אם אתה אדיב וצנוע מדי בהתנהלותך, סביר שירמו אותך. כשמחשבות אלה בראשי, החלטתי שלא אפקיר את עצמי לניצול ולא אחיה עוד בתסכול: בעניינים עתידיים ובהתייחסותי לאחרים, נשבעתי שלא אהיה אדיבה מדי. גם לאחר שקיבלתי את עבודתו של אלוהים, עדיין החלתי עיקרון זה בהתנהגותי ובהתערותי עם אחרים.

השתחררות מאזיקי הרוח

הייתי אדם חלש עם אופי רגיש. כשלא האמנתי באלוהים, לעתים קרובות הייתי עצוב ומוטרד מדברים שקרו בחיים שלי. היו מקרים רבים כאלו, ותמיד הרגשתי שהחיים שלי קשים; בחיי לא הייתה כל שמחה, ובלבי לא היה שום אושר. אחרי שהתחלתי להאמין באלוהים, היה פרק זמן שבו הייתי שמח ושליו במיוחד, אבל לאחר מכן חזרתי להרגיש שוב כמו בעבר. לא יכולתי להבין למה אני תמיד מרגיש כך.

כל זאת עד שנתקלתי בדבריו הבאים של אלוהים: "מפני שבני האדם אוהבים את עצמם כל כך, כל חייהם מיוסרים וריקים" ('האמירה הארבעים ושש' מתוך'אמירותיו של אלוהים לתבל כולה' ב'הדבר מופיע בבשר'). באותו הזמן חשבתי שאני יודע את הסיבה ליגוני – הייתי יותר מדי יהיר. לעתים קרובות חשתי מצוקה וכאב מכמה מילים לא נעימות שנאמרו לי או ממבט חולף של אדם אחר. חשתי פגוע ועצוב כשטיפלו בי וגזמו אותי. חששתי בנוגע לכיוון שבו מתקדמים חיי……

למצוא את אלוהים הוא אושר אמיתי (חלק 2)

לאחר התפילה, קראתי כמה פסקאות מדברי האל: "'כסף מניע את העולם' היא פילוסופיה של השטן, והיא נפוצה בקרב האנושות כולה ובכל חברה אנושית. ניתן לומר שזוהי מגמה, מפני שהיא הוקנתה לכולם וכעת היא חלק בלתי נפרד מלבם של בני האדם. אנשים שבתחילה לא הסכימו לקבל את האמירה הזו, התרגלו אליה, וכאשר הם באו במגע עם החיים האמיתיים, הם בהדרגה הסכימו עמה בשתיקה, הכירו בקיומה, ולבסוף נתנו לה את אישורם המלא. האין זה התהליך שבו השטן משחית את האדם?" ('אלוהים עצמו, הייחודי ה" ב'הדבר מופיע בבשר'). "אך ככל שהאדם דרש יותר ויותר כספים, בני האדם החלו יותר ויותר לאהוב כסף, לאהוב רווח ולאהוב הנאה בלא-יודעין. אם כן, האם בני האדם החלו לחשוב על כסף כחשוב יותר? כשבני האדם רואים בכסף חשוב יותר, הם מזניחים בלא-יודעין את המוניטין שלהם, את שמם הטוב, את יוקרתם ואת יושרם. הם מזניחים את כל הדברים הללו, הלא כן? כשאתם לוקחים חלק בעסקים, אתם רואים מישהו אחר נוקט גישות שונות ומשתמש באמצעים שונים כדי לרמות בני אדם ולהתעשר. על אף שהוא הרוויח את כספו שלא ביושר, הוא מתעשר יותר ויותר. כל משפחתו לוקחת חלק באותם עסקים כמותכם, אך הם נהנים מהחיים יותר מכם ואתם מרגישים רע ואומרים: "מדוע אין באפשרותי לעשות את זה? מדוע אין באפשרותי להרוויח את הכמויות שהם מרוויחים? עליי לחשוב על דרך להשיג עוד כסף, לגרום לעסק שלי לשגשג." ואז אתם מהרהרים בכך לעומק.

למצוא את אלוהים הוא אושר אמיתי (חלק 1)

אבא שלי הוא רק מורה פשוט בבית הספר היסודי, ובמהלך ילדותי התגוררנו במעונות שבית הספר סיפק לצוות. חיינו חיים פשוטים וחסכניים, כמו שעשו רוב האנשים בתקופה קשה זו. הדבר שזכור לי ביותר הוא המשחקים בשטחי בית הספר עם ילדי המורים האחרים, לאחר שעות הלימודים. אחד הילדים בא ממשפחה הרבה יותר עשירה (אמו עבדה בלשכה למימון). כששיחקנו עד שכמעט החשיך, הוא היה מכין קערה של אטריות להכנה מהירה, שולף פיסת סופגנייה מטוגנת ואוכל אותן בתאווה. אנו, שאר הילדים, פשוט עמדנו בצד והבטנו בו ברעבתנות; ניחוח נהדר נישא אלינו וגרם לנו להזיל ריר. בכל פעם שזה קרה, קיבתי המתוסכלת היתה מקרקרת בקולי קולות, מה שתמיד הביך אותי. לא ידעתי מה לעשות. באותה תקופה התמרמרתי על העובדה שבאתי ממשפחה ענייה ושלאבי אין שום כישרונות – הוא אפילו לא יכול היה להרשות לעצמו חבילת אטריות להכנה מהירה… הבטחתי לעצמי שארוויח הרבה כסף ושאנהל אורח חיים שיעורר את קנאתם של אחרים.