חשיבות התיאום בשירות

לאחר החזרת הנהלת הכנסייה להרכב המקורי שלה, נוצרה שותפות בכל רמה של מנהיגים בבית האל. באותו זמן חשבתי שזה היה הסדר טוב. הייתי ברמה נמוכה והייתה לי עבודה רבה; הייתי זקוקה לשותף שיעזור לי להשלים את כל סוגי העבודה באזור שלי.

לכן, אני והאחות שהפכה להיות שותפתי התחלנו לבצע יחד את עבודת הכהונה בכנסייה. עם זאת, בהדרגה ראיתי שהיא אינה מבצעת כל מיני דברים על פי רצוני, ובלבי התעוררה התנגדות: על אף שאני עסוקה יותר כשאני עובדת לבד, זה בסדר, ומציאת שותפה מהווה מבחינתי מטרד. אם אני נותנת לה עבודה ועבודתה אינה איכותית, אני מעדיפה לעשות אותה בעצמי. אם לא אתן לה לעשות את העבודה, ובכן, היא שותפתי. … לכן יותר ויותר התנגדות הצטברה בלבי, עד שפעם אחת כבר לא יכולתי להתאפק והתעצבנתי עליה: "איך את יכולה להיות כל כך טיפשה? היית מנהיגה במשך שנים כה רבות, איך ייתכן שאת עדיין לא עושה עבודה טובה? למה אינך מבינה או מגיבה אף פעם? …" לאחר מכן הרגשתי נורא, הרגשתי ממש אשמה. חשבתי לעצמי: האם מצבי אינו נכון? אם כן, נעמדתי מול אלוהים בחיפושי וראיתי את דברי אלוהים כדלקמן: "כיום, הדרישה מכם לעבוד יחדיו בהרמוניה דומה לדרישתו של יהוה מבני ישראל שישרתו אותו. אחרת, פשוט הפסיקו את שירותכם. מפני שאתם בני האדם שמשרתים את אלוהים ישירות, לכל הפחות, עליכם להיות מסוגלים לגלות נאמנות וציות בשירותכם, ועליכם להיות מסוגלים ללמוד את הלקחים באופן מעשי. …אתם אפילו לא לומדים או נוכחים בלקח מעשי כזה, ואתם עדיין מדברים על שירות לאלוהים! …אם אתם, שמתאמים את העבודה בכנסיות, לא תלמדו זה מזה, ותקשרו כדי לפצות על הקשיים של כל אחד מכם, מהיכן תוכלו ללמוד לקחים? כשאתם נתקלים בכל דבר, עליכם לשתף זה עם זה, כדי שהדבר יוכל להועיל לחייכם. "('שרתו כמו בני ישראל' ב'הדבר מופיע בבשר')

שירות שכזה הוא בזוי באמת

במהלך הימים האחרונים ארגנה הכנסייה שינוי בעבודתי. כשקיבלתי את המטלה החדשה הזו חשבתי, "עליי לנצל את ההזדמנות האחרונה הזו לזמן פגישה עם אחיי ואחיותיי, לדבר איתם בבירור על עניינים שונים ולהיפרד מהם ברוח טובה". לכן נפגשתי עם מספר דיאקונים, ובתום זמננו יחד אמרתי, "התבקשתי לעזוב כאן ולעבור לעבודה אחרת. אני מקווה שתקבלו את המנהיגה שתבוא להחליף אותי ושתעבדו איתה בלב אחד ובראש אחד." ברגע ששמעו אותי אומר את המילים האלה, כמה מהאחיות שנכחו במקום החווירו והחיוכים נעלמו מפניהן. כמה מהן אחזו בידיי, כמה מהן חיבקו אותי ואמרו בדמעות, "את לא יכולה לעזוב אותנו! את לא יכולה להשליך אותנו הצידה ולהתעלם מצרכינו! …" האחות במשפחה המארחת במיוחד סירבה לתת לי לעזוב. היא אמרה לי, "זה כל-כך טוב שאת כאן איתנו. את אדם שיכול לסבול קשיים ואת טובה בשיתוף אודות האמת. לא משנה מתי היינו זקוקים לך, תמיד היית שם לעזור לנו בסבלנות. אם תלכי, מה נעשה? …" בראותי את אי-רצונם להיפרד ממני, לבי נמלא שמחה וסיפוק. ניחמתי אותם במילים אלה: "סמכו על אלוהים. כשאוכל, אחזור לבקר אתכם…"

מי הציל את הנישואים שלה?

בדיוק מלאו לה עשרים שנה. היה לה מראה חינני, והיא הייתה יפה כמו פרח, ומחזרים רבים חיזרו אחריה. אבל היא לא התייחסה לכל זה עד שיום אחד חברה שלה הזמינה אותה לצאת איתה, והיא פגשה במקרה את לין. גובהו של לין היה כמטר ושמונים, הוא היה נאה וגבוה והתנהג באופן מכובד. דיבורו היה שנון ובעל חוש הומור, והוא היה מסוגל לגרום לה להימשך אליו ברגע. וגם לין די התעניין בה. תוך זמן קצר שניהם התחילו לצאת יחד, ולאחר מספר חודשים הם התחתנו. לא עבר זמן רב ונולד להם ילד, וזה גרם לה להרגיש מבורכת מאוד. אבל דברים טובים לא נמשכים לנצח. בדיוק כשהיא התחילה ליהנות מהכול וציפתה לעתיד יפיפה, היא גילתה שלין לא עובד ביושר. הוא היה מתבטל כל היום ולעתים קרובות אפילו מסתבך בקטטות ומהמר. עם שובו הביתה, הוא היה טופל עליה אשמות, לא משנה אם משהו באמת קרה או לא. פשוט לא היה אכפת לו ממנה או מילדם. היא לא הבינה למה לין מתנהג כך. פעמים רבות היא הייתה דוחקת בלין בעיניים דומעות לצעוד בדרך הישר, אבל לא רק שלין לא הקשיב, הוא אפילו התפרץ עליה, ופעם אחת הוא אפילו הרחיק לכת וכמעט חנק אותה למוות. היא איבדה כל תקווה לגבי לין. לא עבר זמן רב עד שנגזר על לין עונש מאסר בגין עבירה על החוק, והיא נאלצה לפרנס את עצמה ואת ילדם בן השנה וחצי. חייה היו מלאי קשיים ותקוות שבורות. רק בשנת 2003, כשלין השלים את עונש המאסר שלו ושוחרר, היא שמה קץ לנישואים הכואבים האלה.

לאחר הגירושין היא לקחה את בנה לבית הוריה. מאחר שלא הייתה לה עבודה, היא ובנה נאלצו להסתמך על סיוע מקרובי משפחה, מה שגרם לה לחוש חוסר אונים ומבוכה רבה. כש

קנאה, המחלה הרוחנית הכרונית

אחות אחת ואני התבקשנו לערוך יחד מאמרים. במהלך פגישתנו הבנתי שלא חשוב אם אני שרה, רוקדת, שומעת את דברי אלוהים או מדברת על האמת, היא טובה ממני בכל דבר. האחים והאחיות של המשפחה המארחת אהבו אותה ושוחחו איתה. זה גרם לי להרגיש מאוד לא רגועה, וחשתי כאילו מתעלמים ממני. אפילו חשבתי שכל עוד היא שם, לי אין שם מקום. בלבי התחלתי להרגיש שנמאס לי ממנה ולא הייתי מוכנה לעבוד איתה במילוי חובותינו. קיוויתי שהיא תעזוב כדי שהאחים והאחיות יאהבו אותי ויעריכו אותי.

יום אחד, הגיע אלינו מנהיגה. האחות ביקשה לעבור לבצע חובות אחרות בגלל זיכוך רגשי שעברה שהרע את מצבה. התרגשתי מאוד כששמעתי אותה אומרת זאת, וחשבתי לעצמי: תמיד קיוויתי שתעזבי. אם תלכי, מצבי ישתפר. לכן חיכיתי בקוצר רוח שהמנהיגה תעביר אותה תיכף ומיד לתפקיד אחר. אולם הדברים הובילו לתוצאה הפוכה. לא רק שהמנהיגה לא העבירה אותה לתפקיד אחר, אלא היא שוחחה איתה בסבלנות על האמת ועזרה לה לשנות את מצבה. כאשר ראיתי את זה, הייתי מאד לא רגועה וקיוויתי אפילו יותר שהאחות תעזוב. חשבתי לעצמי: מתי המצב שלי ישתפר אם היא לא תעזוב הפעם? לא, עליי לחשוב על דרך לגרום לה לעזוב מהר.

להיות אדם ישר זה באמת דבר נהדר!

אחד בשנת 2004, חברה אמרה לי: "כל יום את קמה מוקדם ואת עסוקה כל היום בחיתוך בדים. את מתישה את עצמך, אבל את עדיין לא מרוויחה כסף. החברה של ימינו מסתמכת על הלשון בשביל להרוויח כסף, כמו שאומר הפתגם המוכר: 'טובה לשון חלקלקה מזרועות ורגליים חזקות'. את יודעת שאני עכשיו מתעסקת במכירות ישירות – מוכרת מוצרי קוסמטיקה. לא רק שזה עושה אותי יפה, אני גם לא צריכה להתאמץ יותר מדי בכל יום. אני רק צריכה להגיד כמה מילים ללקוחות שלי ולמכור את המוצרים שלי בשביל להרוויח הרבה כסף. למה שלא תעזבי את העבודה ותצטרפי אליי למכור מוצרי קוסמטיקה?" הסתכלתי על חברתי – היא באמת נראתה יפה יותר מבעבר, ואז חשבתי שאני עובדת כתופרת מעל 10 שנים, לא באמת הרווחתי מזה כסף, ואני לא נעשית צעירה יותר.

ההתנערות מעולו של השטן משחררת

לפני שהאמתי באלוהים, לא משנה מה עשיתי, לעולם לא רציתי לפגר מאחור. הייתי מוכנה לשאת בכל קושי אם פירוש הדבר היה שאוכל להתעלות על אנשים אחרים. לאחר שקיבלתי עליי את אלוהים, גישתי נותרה בעינה משום שהאמנתי בכל לבי באמירה "אם אין סבל, אין רווח", ואף ראיתי בגישתי הוכחה למוטיבציה שלי. כשאלוהים גילה לי את האמת, הבנתי לבסוף שחייתי תחת עולו של השטן, שחייתי תחת שלטונו.

לפני זמן לא רב תכננה הכנסייה לשלוח את האחות שהייתה שותפתי לשרת בעמדת מנהיגות. כששמעתי את הידיעה, לבי צנח בקרבי. שתינו שירתנו בעבר בתפקידי מנהיגות לפני ששובצנו מחדש כעורכות. כעת אחותי תשוב לעמדת מנהיגות ותשרת את אלוהים עם פוטנציאל צמיחה בלתי מוגבל, אבל אני אהיה תקועה ליד שולחן ואבצע את חובתי באלמוניות. איזה עתיד יהיה בזה? במחשבה שנייה, נזכרתי בפתגם הישן, "יש מיליון דרכים שונות להצלחה". כל עוד אמלא את חובתי כיאות, אוכל גם אני להצליח. אני צריכה רק להכפיל את מאמציי בבקשת האמת. אם אתרכז בעריכת דרשות כך שיעבירו את האמת טוב יותר, אולי יום אחד יראו המנהיגים שאני מבינה את האמת, ואז הם יקדמו אותי, ועתידי יהיה מזהיר באותה מידה. לאחר הבנה זו החלו העבים האפורים לסגת הודות לנחישותי המחודשת. השקעתי את עצמי בעבודתי, ואכלתי ושתיתי את דבר האל כשלא הייתי עסוקה, ולא העזתי להתבטל אפילו לרגע.

עקרונות חיי הותירו אותי הרוסה

הביטוי השגור: "אנשים נחמדים מגיעים אחרונים", הוא ביטוי שמוכר לי באופן יותר מדי אישי. בעלי ואני היינו תמימים במיוחד: כאשר היה מדובר בעניינים שבהם הייתה כרוכה תועלת אישית או הפסד, לא היינו מסוג האנשים העומדים על המקח ומטרידים אחרים. כשיכולנו לשמור על איפוק, שמרנו על איפוק, כשיכולנו להיות אדיבים, גם אז עשינו כמיטב יכולתנו להיות אדיבים. כתוצאה מכך, לעתים קרובות מצאנו את עצמנו מרומים ומנוצלים לרעה על ידי אחרים. זה ממש נראה שבחיים "אנשים נחמדים מגיעים אחרונים" – אם אתה טוב לב מדי, אם אתה אדיב וצנוע מדי בהתנהלותך, סביר שירמו אותך. כשמחשבות אלה בראשי, החלטתי שלא אפקיר את עצמי לניצול ולא אחיה עוד בתסכול: בעניינים עתידיים ובהתייחסותי לאחרים, נשבעתי שלא אהיה אדיבה מדי. גם לאחר שקיבלתי את עבודתו של אלוהים, עדיין החלתי עיקרון זה בהתנהגותי ובהתערותי עם אחרים.